מתחילת שנת הלימודים הנוכחית אברמי, הבכור שלנו, התחיל לבחון דברים בבית ולתווך אותם בהתרגשות למצב הישיבתי.
החל מארוחות הצהריים, כשדאג להסביר לקטנים על התפריט הישיבתי ועל ה'ציור' של הטבח המפורסם וכלה בזמן שהיה מסדר את המיטה היה מכריז "כיבוי אורות בשעה עשר וארבעים". הקריאת שמע שלו נעשתה דבר רציני הרבה יותר כמו גם ההקפדה על המקווה מדי בוקר.
לא אשכח את היום שהוא חזר הביתה והכריז בהתרגשות כי "אחרי חנוכה מתחילים ללמוד את החומר לבחינות". כל אלה, מלבד עצם ההכנה הרצינית של הבחור שלי לישיבה, גרמו לי להבין כי הבן שלי שואף לחוש בוגר ועצמאי. העיניים הנוצצות שבהם הוא תיאר את חיי הפנימיה ואת העצמאות שמאפיינת את חיי הישיבה ליוו את המשפחה משך השנה כולה.
ההכנות לקראת העלייה לישיבה קטנה עברו על אברמי שלנו בהצלחה יחסית, הוא אמנם כבר אימץ כיוונים אחרים בקשר לבחירת ישיבה. אבל באופן כללי למבחנים הוא התכונן כראוי והרושם שהוא עשה על ראשי הישיבות היה חיובי. רשמנו אותו לקראת חג הפסח כבר לישיבה שהוא החליט וההכנות העלו הילוך.
ּ ּ ּ
בתחילת תקופת הקורונה אברמי דווקא התחבר לרעיון של למידה עצמאית ללא מורה או ליווי צמוד, הוא קבע לעצמו חברותא עם חיליק החבר הקרוב (הם – כך עידכן אותי הבכור, כבר סגרו חברותא, חדר ומקום בחדר האוכל).
היכולות האוטודידקטיות שהוא גילה במהלך השהות בבית הסבו לי ולרעייתי הרבה נחת.
בחג הפסח אברימי שלנו הודיע לנו בידענות מרשימה כי הוא "מניח ששנת הלימודים כבר הסתיימה ועל כן מבחינה טכנית הוא כבר עלה לישיבה". לאחרי חג הפסח מלבד המקווה השכונתי שנסגר, במשך היום התנהלו בבית 'סדרים' מקבילים לסדרי הישיבה כשאברמי מנצח עליהם ביד רמה.
לפני שבועיים בשעת צהריים מוקדמת, אמצע העבודה, קיבלתי טלפון מודאג מאשתי. "אברימי לא אכל צהריים, והוא גם התחצף כשניסיתי לברר מה קורה, אני לא יודעת מה עובר עליו"
כשהשתדלתי להרגיע ולהמעיט בערך המאורע שמעתי כי "זה כבר כמה ימים שמשהו לא טוב קורה איתו" ופתאום ה'תמים' שלנו כבר לא מנהל סדר יום ישיבתי או מולהב מהלימוד ושעכשיו זה ה'קש'.
במשך כמה ימים ניסינו אני ואשתי לדובב אותו ולא ממש הצלחנו.
באחד הניסיונות מצאתי את עצמי אומר לו "ההתנהגות הזו לא מתאימה לבחור שעולה לישיבה", או אז המרצע התפרץ מן השק:
"זו בכלל לא ישיבה"! זעק אברימי. "זו קפסולה של לימודים, בלי פנימיה, בלי אווירה במקרה, במקרה הרע ישאירו אותנו עוד שנה בחיידר". הבנתי הכל פתאום, החלום של אברימי מתנפץ לו, אמנם תמיד היה הרצון להיות 'תמים' אמיתי וחסידי העיקר, אבל חלק לא מבוטל בחלומותיו של אברימי היה הרצון למצוא עצמאות, לחוות את האווירה הישיבתית כבר ולהיות ילד גדול.
איך לא שמתי לב"?!
ּ ּ ּ
לפני חודש התחלנו לקבל הודעות מהנהלת התלמוד תורה כי יכול להיות שלקראת השנה הבאה תפתח מסגרת של 'כיתה ט' עבור הבחורים הצעירים.
בהמשך עלתה האפשרות כי תהיה מסגרת מיוחדת לבחורים ללא פנימיה וחדר אוכל.
נזכרתי כי בכל פעם שהגיע איזה עדכון אברימי היה קופץ ומתהלך מתוח. ההחלטה בסוף נפלה על מסגרת מיוחדת וחלקית ללא לינה וחדר אוכל.
לאברימי שלנו זה היה יותר מידי.
בנוסף גם האווירה בבית לא תרמה לזה האח הקטן שהיה בטוח כי הוא יורש את תפקיד (ואת מיטת) הבכור דאג להתגרות בבחור הצעיר ולהכריז כי "ה' משאיר את אברימי כיתה" והאמא שנורא שמחה שהגוזל נשאר קרוב לחיקה העניקו לאברימי הרגשה שהחלום הגדול שלו מתמוסס בין האצבעות.
אני מניח כי את הבעיה הזו כעת חווים לא רק אני ורעייתי.
טבעי שהחלל שמלא בשמועות לגבי עתיד המתבגרים לא מוסיף לאווירה המורכבת בתקופת הקורונה. לאחר חשיבה מרובה גיבשנו יחד אשתי ואני מספר החלטות לגבי ההתנהלות עם אברמי בשנה הבאה. ואני חושב שהן יהיו מועילות גם לכם:
אם נרד לשורש הבעיה, הילד שלנו מחפש עצמאות, כמובן שגם אווירת הישיבה שחסרה מפריעה לו אך יותר מכל הוא רוצה להרגיש כבר 'בחור'. הדרך לתת לו את ההרגשה הזו למרות שהוא אולי בתחילת השנה הבאה יופיע בבית כמו התלמיד בחיידר, היא לנסות לאתר את הדברים שמעניקים עצמאות במעבר לישיבה:
אני כבר מתרגש, הילד שלי עולה לתומכי תמימים, יהיה לי 'תמים' בבית.
תמים שיחזור שיחות בשולחן שבת!
אילו טיפים הייתם מוסיפים לרשימה שלכם?
אשמח מאוד לשמוע.
לוי ה.
